הדרך לדירה > בלוג > מהחדשות > בית המשפט לעניינים מקומיים בירושלים ביטל כתבי אישום על חריגות בניה בשל "אכיפה בררנית"
gavel and house

בית המשפט לעניינים מקומיים בירושלים ביטל כתבי אישום על חריגות בניה בשל "אכיפה בררנית"

קטגוריה: מהחדשות
מאת: מערכת

אם גם אתם מתרעמים מידי פעם על רשויות המדינה בגלל חוסר צדק ואי שוויון באכיפת החוק ואם אתם בעלי דירת מגורים או שוקלים לרכוש דירת יד 2, החלטה שניתנה לאחרונה (27.01.2019) על ידי השופטת סיגל אלבו בבית המשפט לעניינים מקומיים בירושלים (מדינת ישראל נ' גולדשמיט ואח', תיק מספר 72623-09-16) עשויה לעניין אתכם מאוד.

בהחלטתה, הורתה השופטת על ביטולם של שני כתבי אישום שהוגשו כנגד שני שכנים באותו בניין מגורים ("הנאשמים"), בגין עבירות בניה שבוצעו לכאורה על ידם בדירותיהם. הסיבה בגינה בוטלו כתבי האישום הינה אכיפה בררנית של הרשות מכוח דוקטרינת ההגנה מן הצדק.

סיפור המקרה
במקרה הנדון בפני השופטת אלבו מדובר היה בשני שכנים, המתגוררים האחד מעל השני בבניין מגורים בירושלים, שהוגשו כנגדם כתבי אישום בגין הפרת הוראות סעיף 145 לחוק התכנון והבניה אשר כותרתו "עבודות טעונות היתר" ואשר לפיהם הנאשמים ביצעו הרחבות בניה בניגוד להוראות החוק.

הנאשמים טענו בפני בית המשפט, כי שכנים אחרים בבניין ביצעו עבירות בניה נוספות, חלקן חמורות יותר בהיקפן מהעבירות שנטענו כלפי הנאשמים, כגון בניית מחסנים ויחידות דיור בלובי בניין המגורים. עוד טענו הנאשמים, כי פניות לועדה המקומית לבצע בדיקות של חריגות הבניה הנוספות בבניין לא נענו וכי לא ניתן להם הסבר מספק לסיבה שהועדה המקומית נמנעה מלבדוק את החריגות האחרות בבניין ולבצע פעולות אכיפה גם כנגדן.

מטעם הועדה המקומית נטען, כי גם אם יש עבירות אחרות באותו הבניין, העבירות של השכנים האחרים שונות ואי אפשר להשוות אותן במדויק לעבודות שהנאשמים ביצעו. עוד טענה הועדה המקומית, כי בכוונתה לבדוק בעתיד גם את התלונות בקשר עם העבירות הנוספות הנטענות בבניין.

החלטת בית המשפט
בהחלטתה פנתה השופטת ל"דוקטרינת ההגנה מן הצדק" המעוגנת בסעיף 149(10) לחוק סדר הדין הפלילי, וציינה, כי "לבית המשפט סמכות להורות, בין היתר, על ביטול כתב אישום מקום בו הגשתו או ניהולו של ההליך הפלילי, עומדים בסתירה מהותית לעקרונות של צדק והגינות משפטית".

כך למשל, קובעת השופטת אלבו, אכיפה בררנית ובלתי שוויונית של החוק כלפי האזרח, יכולה להוות בסיס לטענת הגנה מן הצדק.

אולם, כדי שההגנה מן הצדק תחול על הטוען לאכיפה בררנית, עליו לעמוד במבחן משולש:

ראשית, הטוען צריך להוכיח את עקרון "קבוצת השוויון". עקרון זה קובע, כי על הטוען לאכיפה בררנית להוכיח שהעניין או העבירה שבוצע על ידי אותם אחרים שכנגדם לא בוצעה אכיפה דומה עד זהה, מבחינה עובדתית, למעשים שנטען שבוצעו על ידו.
בנוסף, הטוען צריך להוכיח, כי בעניינו מדובר ב"אכיפה בררנית פסולה" שכן ישנם מצבים בהם האכיפה הבררנית של הרשות היא מוצדקת כגון במקרה שבו לרשות יש מגבלה במשאבים או סדרי עדיפויות שונים ולגיטימיים.
ולבסוף, ורק אם הוכחו שני המבחנים הקודמים, על הטוען להראות, כי מדובר במקרה שמוצדק לבטל בו את כתב האישום וכי אין אפשרות לרפא את הפגם של האכיפה הבררנית באמצעות נקיטת צעדי ענישה כנגד הרשות.

השופטת אלבו קבעה בהחלטתה, כי יישומו של המבחן המשולש לאכיפה בררנית פסולה במקרה הנדון מוביל למסקנה, כי עומדת לנאשמים הגנה מן הצדק המצדיקה את ביטול כתבי האישום נגדם.

השופטת קבעה, כי הראיות בתיק הצביעו על כך ש"המאשימה בחרה ביודעין להתעלם מקיומן של עבירות בנייה נוספות שבוצעו על ידי דיירים נוספים בבניין, אף כי אלה הובאו לידיעתה הן על ידי הוועדה המחוזית והן על ידי ב"כ הנאשם, וזאת ללא הסבר המניח את הדעת" וכי – "התנהלות המאשימה מגלה שרירותיות שאין לה כל הסבר מניח את הדעת בעיני, והתנהלות זו עומדת בסתירה מהותית לעקרונות צדק והגינות משפטית".

כאמור, על יסוד האמור בוטלו כתבי האישום כנגד הנאשמים.